לדעת להרצות טוב – זה ממש לא פשוט. אני לא מתיימר להיות מרצה גאון, ובטח לא מתיימר להצליח להסביר איך עושים את זה בדף אינטרנט קצר.
אבל יש כמה דברים לא מסובכים שאפשר לעשות, ואני חושב שעשויים מאד לעזור להרצאות שלכן.ם. אז הנה השני-גרוש שלי.
לפני שמתחילים
קהל היעד
הכי חשוב להבין מי קהל היעד שלנו: מה הם יודעים ומה לא? מה הציפיות שלהם? מה מעניין אותם?
ספרו סיפור שיעניין את הקהל הספציפי הזה. הכי טוב: אם הסיפור רלוונטי אישית אליהם.
אל תשתמשו במילים שהם לא מבינים.
המטרה
כרגיל, זה הדבר הראשון.
מה אנחנו רוצים להשיג בהרצאה?
המטרה היא אף פעם לא ״לספר על המחקר שלי״. לספר על המחקר – זה מה שנעשה, וזה מעניין אותך ואת החברים שלך ואותי, אבל לא מעניין אף אחד אחר. המטרה של ההרצאה לא מתייחסת לתהליך שעובר עליך אלא לתהליך שעובר על הקהל שלך: מה תרצו שיקרה למי ששומע את ההרצאה? מאיפה לאיפה תרצו להזיז את החשיבה שלהם?
טכניקה לא רעה להגדיר לעצמך את המטרה היא לענות על 3 השאלות הבאות:
- חשבו על 2 דברים (לא יותר!) שהייתן רוצות שהקהל יזכור בסוף ההרצאה.
- חשבו על דבר/רעיון אחד (לא יותר!) שהייתן רוצות שהקהל יזכור 3 ימים אחרי ההרצאה.
- חשבו על הרגשה אחת שהייתן רוצות שתתעורר בשומעים בעקבות ההרצאה.
אם הצלחת לענות על 3 השאלות האלה – מצוין. תבנו הרצאה שמשיגה את 3 הדברים האלה, ותוציאו ממנה כל שקופית, כל פרט מידע, כל משפט, שלא משרת את הדברים האלה.
ועוד דבר סופר-חשוב: אל תנסו לספר על כל המחקר – גם זה לא חלק מהמטרה. אם במקרה זה יוצא – סבבה, ואם לא – גם סבבה. הדבר החשוב הוא לבחור נושא אחד ולהעביר אותו היטב. ברוב המקרים, אין שום חשיבות – אפילו לא קצת – לשאלה אם הנושא הזה מקיף את כל המחקר שלנו או רק חלק ממנו.
הרצאה טובה לא נמדדת לפי אם הספקתי לדחוס את כל המחקר לרבע שעה הרצאה… מה שחשוב זה ההתאמה של התוכן לקהל היעד, וניסיון להשיג מטרה סופר ספציפית וממוקדת.
לתכנן את ההרצאה
מה הסיפור
כמו שאנחנו כבר יודעים, יש הרבה דרכים לספר את הסיפור של מחקר. תבחרו את הסיפור שלכן.
אם הגדרתן את המטרה כמו שכתבתי למעלה, אז אתן כבר יודעות מה הסוף של הסיפור. עכשיו תתחילו לבנות את הסיפור שמוביל אל הפואנטה הזאת.
לזכור: ממש לא חייבים לספר על כל המחקר!
מה לא להגיד בהרצאה
תזכרו שהרצאה זה לא מאמר. ובהרצאה קצרה של רבע שעה, המטרה היא תמיד להעביר רעיון כללי, לא את הפרטים הקטנים. אם יש פרטי-מידע שלא עוזרים להסביר את הרעיון המרכזי-הכללי – זה אומר שהם מיותרים. הם משעממים, ובעיקר – הם מסיחים את הדעת מהעיקר.
האתגר הגדול בלהקשיב להרצאה מדעית הוא להבין את המסר הכללי ולהבחין בין עיקר לטפל. בכל פרט מיותר שהוספתן אתן ממש מפריעות לקהל שלכן באופן אקטיבי. לא רק שהפרטים האלה לא מועילים, הם ממש מזיקים.
אז לא מדברים על פרטים מתודולוגיים כמו: מספר המשתתפים, המבחן הסטטיסטי המדויק, תנאי-סף מדויקים, מבדקי רקע וכו׳.
כמובן, אם יש לחלק מהפרטים האלה חשיבות כדי להעביר או להדגיש את המסר שלכן – ברור שיש מקום להגיד אותם!
מאותה סיבה: לא עושים ״סקירת ספרות״. אנשים רוצים לשמוע על המחקר שלכן, לא על מחקרים אחרים. נותנים את הרקע שנדרש כדי שיבינו את חשיבות/משמעות המחקר שלכן ואת המסר שלכן – לא יותר מזה.
מה כן להגיד בהרצאה
קונטקסט, קונטקסט, קונטקסט. כל הזמן לדמיין ששאלו אתכן ״למה?״ ואז לענות.
למה נושא המחקר חשוב?
למה חקרת דווקא את השאלה הספציפית הזאת בתוך הנושא הכללי?
למה יש חשיבות (תיאורטית + יישומית) לממצאי המחקר?
למה בנית את הניסוי כפי שבניתן אותו? (רק אם יש לזה משמעות! אם מדובר בהיבט מתודולוגי שאין לו חשיבות תיאורטית, אז הוא אחד מאותם פרטים מיותרים שדיברנו עליהם קודם)
בהרצאות טובות יש לפחות 75% ״למה״, ורק השאר הוא מידע מתודולוגי / אמפירי.
עוד כמה דברים
- מתחילים מ״למה״.
- להגיע מהר לתכל׳ס. בהרצאה של רבע שעה, אם עברו 5 דקות ואתן עדיין מתארות רקע ולא הגעתן לאמירה האישית שלכן – זהו, הקהל כבר לא איתכן וההרצאה מתה. בהרצאה טובה, לא יקח לכן 5 דקות להתחיל לדבר על הזווית האישית שלכן, אלא 10 שניות.
- ובעניין דומה: הרצאה (וגם מאמר) זה לא סיפור מתח. אנחנו לא רוצים לשמור את המתח עד הפאנץ׳ המפתיע, אנחנו רוצים שהקהל שלנו כמה שיותר יידע לקראת מה אנחנו הולכים. ניקח דוגמה קיצונית: אם יש דרך להגיד את הממצא והמסקנה המרכזיים בחצי משפט על ההתחלה – ממש לא בטוח שזה רעיון רע! מתחילים בשיא, ואז מסבירים לאט לאט איך הגענו אליו, למה לא בעצם?
- כל דבר שצריך להסביר – עם דוגמאות. לא לחשוב כמו מדענים אלא כמו מורים, ואנחנו – הקהל שלכן – אנחנו הילדים הממוצעים-ומטה בכיתה, שצריכים שתסבירו לנו לאט לאט.
איך מתארים ניסוי בהרצאה?
- לפני שמגיעים לתוצאות, לוודא שהקהל מבין מה המשתתפים בניסוי עשו (כמובן כמו שאמרנו קודם: רק את הפרטים הרלוונטיים). הדבר הכי מתסכל בעולם זה מרצה שמדבר על ממצאים ומסקנות אבל אתן עדיין לא הבנתן מה בכלל קרה שם.
- אחרי שתיארנו את הניסוי, ולפני שתיארנו את התוצאות – לשים שקופית של ניבוי. ״אם תאוריה א׳ נכונה, נקבל תוצאות כאלה. אבל אם תאוריה ב׳ נכונה, נקבל תוצאות כאלה״. לא תמיד חייבים ניבוי אבל בד״כ זה עוזר, ואם הניסוי מורכב (הרבה תנאים) – זה ממש הכרחי.
- חייבים את ה״למה?״. או לפני הניסוי, או אחרי תיאור התוצאות, או גם וגם.
המצגת
- השקופיות הן לא בשבילנו אלא בשביל הקהל. לא רושמים על השקופית את הדברים שאנחנו רוצות.ים לומר. קשה לך לזכור? תשתמש.י בדף.
- לא מעמיסים שקופית בטקסט. מי שקורא שקופית, לא מקשיב לכן. מי שמקשיב לכן, לא קורא את השקופית. מי שמצליח לעשות את 2 הדברים – אני רוצה לפגוש אותו.
כלל-האצבע הוא: כמה שפחות טקסט בשקופית. נכון, ברור שצריך טקסט, אבל 95% מאיתנו כותבים הרבה יותר מדי טקסט בשקופיות, לכן אני מדגיש את ה״פחות״.
כמובן שזה לא אומר שלא משתמשים בכלל בטקסט. פשוט לשים לב מתי ובעיקר כמה. הנה כמה דוגמאות למצבים בהם נדרש שימוש בטקסט:- כותרות. תוכן העניינים, כותרת של נושא, הכותרת של כל שקופית, כותרות משנה אם צריך, וכו׳.
- ״תיוג״ של אובייקטים גרפיים, למשל שמות של רכיבים במודל
- מידע שאין דרך להציג גרפית (למשל % טעויות אם זה חשוב, טקסט בטבלה וכו׳)
- משפט ממש חשוב שאתן רוצות להדגיש, ואותו ספציפית גם תכתבו בשקופית וגם תקריאו בקול.
- כל פרט שחשוב לכן שיופיע על המסך (למשל כדי שיזכרו, כדי שיבינו). אם יש דרך להמחיש את הפרט הזה ויזואלית באופן ברור – בד״כ זה עדיף. אם אין – אז בטקסט.
במצבים האלה – נשים טקסט, וננסח הכי בקיצור שאפשר.
- חשבו על השפה הויזואלית של המצגת שלכן. אם יש רעיון מסוים שחוזר בשתי שקופיות, כדאי שהייצוג הגרפי שלו יהיה זהה בשתיהן (אותה צורה, אותו צבע, אותו מיקום).
ובהקשר זה: גרפיקה, צבעים, ציורים ואנימציות זה לא בשביל קישוט, זה אלמנטים פונקציונליים. תחשבו איזו מטרה הם משרתים מבחינתכן. אם הם סתם קישוט – כל עוד זה קצת, זה עניין של טעם וזה יכול להפוך את המצגת ליותר אסתטית. אבל אם זה הרבה – זה כבר מפריע. - אם אפשר להשתמש בשפה גראפית סטנדרטית – עשו זאת כמה שיותר! מודל מציגים בתרשים, לא במילים. ממצאים מציגים בגרף (מהסוג המתאים), רק אם אי אפשר אז בטבלה, ורק אם אי אפשר אפילו את זה אז בטקסט.
- אל תחשבו על המצגת בתור רצף שקופיות. תחשבו על זה קצת יותר כמו סרט (הרי זו השפה הויזואלית שכולנו מכירים).
דוגמה אחת לכך: אם עברתן שקופית ואתן ממשיכות לדבר על אותו נושא – אפשר להשאיר אובייקט על המסך כדי להראות זאת. לדוגמה, אם ציירתן מודל קריאת מספרים ואז עברתן לדבר על רכיב מסוים מתוך המודל – במעבר השקופית תשאירו את אותו רכיב על המסך ותמחקו את שאר המודל. ככה אנחנו לא רק שומעים אלא גם ממש רואים שאתן מדברות על אותו רכיב שהוצג בשקופית הקודמת.
אם האובייקט המדובר היה במקום מסוים על המסך, ובשקופית הבאה צריך אותו במקום אחר – הדבר הכי טוב הוא להוסיף שקופית ביניים עם אנימציה שמזיזה אותו ממקום למקום (לא יודעות איך? אפשר לבקש עזרה ממני או מאחרים – יש במעבדה אנשים שיודעים לעשות זאת זה). - אם יש לך מק: ל-Keynote יש חסרונות לעומת ppt, אבל יש לו יתרון גדול באנימציות. ספציפית, הוא יודע לעשות בדיוק את הפעולה שתיארתי לעיל בקלות ועם אפס מאמץ מצידכן.
- בעיקר במחקר נוירופסיכולוגי (אבל לא רק): כשמתארים דפוס ביצוע מסוים במטלה, כדאי (ואפילו כמעט חובה) לתת דוגמה.
- כמה שקופיות? יש איזשהו כלל אצבע של ״שקופית אחת לוקח מינימום דקה״, כלומר להרצאה של רבע שעה מכסימום 15 שקופיות. אבל זה מאד תלוי איך השקופיות בנויות. כבר יצא לי להעביר רבע שעה גם עם 5 שקופיות וגם עם 40 שקופיות.
- שקופית ״תוכן עניינים״ שחוזרים אליה שוב ושוב: שימושי אם יש להרצאה כמה חלקים מובחנים. אם ההרצאה בנויה בתור סיפור רצוף, לא בטוח שזה עוזר.
איך להתכונן להרצאה
- כמו כל חומר מדעי שאתן מכינות: כדאי להכין מספיק זמן מראש, לתת לזה כמה ימים לנוח בצד, ואז לחזור ולבדוק שוב בעיניים טריות.
- כדאי לחזור על ההרצאה לפחות פעם אחת לבד מול הקיר או הכלב או החתול. אם יש אפשרות – גם מול בן אדם. אם יש אפשרות מול אנשים שונים, עם רקע קצת שונה זה מזה – עוד יותר טוב.
- כדאי גם להראות את המצגת ולהשמיע את ההרצאה לאחת מחברות המעבדה.
- לא לשכוח את סעיף מספר 1 בקובץ הזה: לברר כל מה שאפשר על קהל היעד. לא תתחרטו.
- אחרי שסיימת להכין את ההרצאה ולהתכונן עליה פעם אחת, להסתכל שוב על המטרה שרשמתן לעצמך. אם יש שקופית שלא משרתת ישירות את המטרה, או אם מצאת את עצמך מדבר.ת יותר מ-30 שניות על משהו שלא משרת את המטרה – למחוק.
- אבל יש עוד עניין: לפעמים דווקא משהו קטן שקשור רק חלקית יכול לעזור. סיפור, אסוציאציה, בדיחה – כל אחד והעניין שלו. בהרצאה חשוב להיות נורא ממוקדים כדי לעזור לקהל לעקוב אחריכן, אבל אם תצליחו גם לתת להם ״הפוגה קוגניטיבית״ מדי פעם, זה עוזר.